נמסים באילת

פסטורי

תרשיש 7, אילת

"מוכנים לטקס?" שואלת המלצרית, בעודה אוחזת בקנקן קטן מלא בשוקולד חלב מותך. לא, רגע, עוד לא מוכנים. קודם יש סיפור. פסטורי היא מסעדה איטלקית ותיקה באילת, קינוח מענג בפני עצמו לאחר יום של צלילות. ואם כבר קינוח במסעדה איטלקית, אז אין כמו מעדן עם נוטלה. הזמנו ננוצ'לה (42 ₪) וכעת כדור הקטן מעט מכדור טניס, עשוי שוקולד לבן, מונח מולנו. והמלצרית עם קנקן השוקולד והסיפור. היא מספרת על אהבתה למתוקים, על הקונדיטוריה כתחביב ועל מנהל המסעדה החביב שנתן לה יד חופשית ליצור קינוח ואולי אף להוסיפו לתפריט. מאז שהיא עיצבה את הקינוח במטבח המסעדה, הוא עבר כמה גלגולים והיום היא מגישה לנו גרסה מעט שונה שלו. בינתיים השוקולד המותך בקנקן כבר התקרר, היא הולכת לחמם אותו וחוזרת. מוכנים לטקס.

המלצרית מוזגת את השוקולד המותך מהקנקן על גבי הכדור והוא קורס. כעת אנחנו נועצים את הכפיות ונחשף פרפה נוטלה רך עם ברסט אגוזים שהסתתר בתור הכדור. כאן זה המקום להזכיר שקינוחים מעין אלה, של קינוח המתחבא בתוך מעטה של כדור שוקולד, אותו ממיסים על ידי זילוף שוקולד חם (פעמים רבות קרויים magic chocolate ball), נעשו פופולריים מאוד לאחרונה. בפסטורי המנה מתוקה מאוד, ובמקרה הזה בדיוק מה שרציתי: טעמים עשירים של מיני שוקולדים, יחד עם ארומה של אגוזים. ניגוד נפלא למי הים המלוחים שקצת (נו, בטעות) טעמתי קודם לכן בצלילה. 

אסיה בשוק לוינסקי

Fifi's

זבולון 5, תל אביב

אפשר לדמות את שוק לוינסקי בצהרי יום שישי לאחד מציוריו של מ' ק' אשר, בו קשה לפענח לאן באמת פונות דרכיהם של העוברים והשבים הממהרים בין הדוכנים והחנויות. איכשהו פיסה צרה של שמיים תכולים מצליחה לבצבץ בין הבניינים האפורים והשמש מאירה את האספלט. אני חומקת מההמולה, פונה לרחוב זבולון ונכנסת לחלל הצר של פיפי'ס. אהילי נייר סיניים בשלל צבעים משתלשלים מהתקרה. התפריט קצר, נקי, מתומצת, הולם לסגנון יפני. מופיע בו קינוח אחד בלבד. והוא כבר מעלה בי נשכחות.

לפני כמה שנים טיילתי בתאילנד ושם נחשפתי לראשונה למעדן בו אורז דביק, ברוטב מתוק של חלב קוקוס, מוגש עם פרי – לרוב מנגו או בננה. לאחר חזרתי לארץ התנסיתי בהכנת המנה האהובה, וכן, גם קצת מוזרה עבור חלק מהאנשים, אבל בגרסה הסטודנטיאלית שלה. כלומר, בתור סטודנטית לתואר ראשון בזמנו, הרשתי לעצמי לקנות רק סוג אחד של אורז. אגלה לכם סוד: אם מבשלים אורז בסמטי באריכות ובהרבה מאוד מים, התוצאה היא אורז דביק לכל דבר ועניין. כבר כמה שנים שנשכח המאכל מלבי והנה הוא מופיע מולי בתפריט: Mango & sticky rice (24 ₪). המלצריות עומדות ומעשנות בחוץ, אני מנופפת לאחת מהן ומזמינה. "יש לנו את זה עם אננס ולא עם מנגו," היא משיבה. כמובן שאינני יכולה לסרב לאננס, הפרי האהוב עלי, ועונה "נפלא!"

בניגוד למנה הראשונה, האלגנטית והקומפקטית שאכלתי קודם לכן, דווקא גודלו של הקינוח מפנק. אורז לבן ודביק, ספוג בחלב קוקוס וכמובן מתוק במיוחד, מוגש עם קוביות של אננס (מעטות מדי לטעמי). אני מופתעת למצוא על הצלחת גם פרי בונוס – פסיפלורה - שהחמצמצות שלו תמיד משתלבת בעיני באופן מושלם עם קינוחים מתוקים. עלי נענע מפוזרים מעל לקישוט. אני כוללת עלה אחד באחת הנגיסות וטעמה המרענן של הנענע דווקא מתאים למנה. נוסף על החגיגה של האורז והפירות, מונח כאן גם חופן של בוטנים קצוצים. מבחינה חזותית הבוטנים מוסיפים חן להגשה. אך המליחות שלהם פוגמת בטעם המתוק של האורז ורוטב הקוקוס. כשאני טועמת את השילוב של אורז, עם אננס ועם מעט בוטנים מתקבל ערבוב דוחה למדי. והכל באשמת הבוטנים. מרגע זה אני נזהרת שלא להעלות בכף מהבוטנים בזמן שאני מעמיסה עליה מלוא האורז. התיבול של האורז הדביק, לעומת זאת, מצוין. אלא שגם כאן עלי לנקוט במשנה זהירות. חתיכות של מקל קינמון וכוכב אניס, בו אני פחות נהנית לנגוס ישירות, הן אלה שמוסיפות גם ניחוח נהדר.

אחרי הקינוח אני מבקשת חשבון וזוכה בקינוח לקינוח של חלבה הודית, מתובלת ומלאה בפיסטוקים. אני יוצאת משם ומקיפה את עבודות הרכבת הקלה בדרכי לנווה שאנן. אני צועדת בדרום תל אביב וחולמת על תאילנד.

שווה כל לק

פיני לק

מרכז מור, חנות 3 (אילות 102), אילת

עזבו אתכם מהגלידריות הנוצצות שבטיילת, המפתות את התיירים הזולגים מבתי המלון בעיר הדרומית. אם אתם רוצים גלידה טובה, הכי טובה ומשובחה, יש סיבה טובה לעלות ולהכנס לאילת האמיתית. שלט גדול בצורה של גביע גלידה ענקי (עם אורות בצבעים מתחלפים) מכריז לעוברים ולשבים על הגלידריה "פיני לק", שנפתחה בשנת 1958, פחות מעשור לאחר מבצע עובדה בו נכבשה אום אל רשרש והונף דגל הדיו בגאווה. אבל, בעיר המדברית והיבשה צריך גם גלידה קרירה ומרעננת.

אני הולכת לגלידריה עם ידיד שעובד באילת כמדריך צלילה ומכינה את עצמי נפשית לתהליך קבלת ההחלטות המאתגר שגלידריות דורשות ממני. אבל, כאן, מול הוויטרינה המעוטרת בקריקטורה של בעל המקום פיני עם עגיל באוזן בצורה של גביע גלידה, לצד הסיסמה "פיני לק – שווה כל לק", ההתלבטות היא קצרה. הסיבה לכך איננה משום שאין כאן מגוון מספיק גדול של טעמים. להפך, גם מי שרוצה גלידה ללא סוכר או ללא חלב ימצא כאן את מבוקשו. זוכרים את הפנטזיה בה אתם הולכים לגלידריה ויכולים לבחור בכל הטעמים? כאן החלום שלכם יכול להתגשם. ב"פיני לק" אפשר להזמין כמה טעמים שרק רוצים מכיוון שמשלמים לפי משקל ולא לפי כדורים.

אני בוחרת בגביע וופל פריך המוגש בכוס פלסטיק רחבה, מחליטה לשמור את הפנטזיה בחלומות ובוחרת ארבעה טעמים: ריבת חלב, שוקולד מריר, לוטוס (כמו הממרח, אבל בגלידה) ומשמש במקופלת לבנה. אפשר גם לבקש תוספות: סוכריות שוקולד, סוכריות צבעוניות, קצפת ושוקולד חם שמתקשה ועוטף את המנה באריזה מתוקה שכייף לפצפץ אחר כך עם הכפית. עד שאני מתחילה לאכול, הידיד כבר הספיק לפורר ולכרסם את שולי הגביע שבולטים מעל כוס הפלסטיק. אני מקבלת השראה ומפוררת אותם לתוך הגלידה. אחרי שכבר ניהנתי מגלידה בארגנטינה, הגלידה בטעם ריבת חלב מאכזבת אותי כאן מעט. השוקולד טוב והלוטוס מצויין. הטעם המקורי של משמש במקופלת לבנה מערבב רעננות פירותית במתיקות של השוקולד לבן והשילוב מוצלח להפליא.

פיני יושב בינתיים עם חבריו. אני נגשת לדבר איתו והוא מציג אותם בפני: "הנה הטכנאי הראשון בעיר, וזה פה החייל הראשון באילת." הם כולם היו פה לפני שהיה כאן מזגן. מזל שהייתה להם גלידה.

קינוח היפסטרי על המרפסת

א-לה רמפה

העמל 21, תל אביב

השעה 12 וחצי והלילה עוד צעיר. רק חבל שאני פחות. כלומר, בגיל 30 אני עדיין אוהבת לחגוג ולרקוד ולהסתחרר עד צאת הנשמה, אלא שהנשמה יצאה כבר לפני חצי שעה מבחינתי. ועכשיו אני זומבי שרוצה משהו מתוק. יצאתי עם חברה לפזז על רחבת הריקודים במועדון הדופלקס והנה הגיע הזמן לאתנחתא קצרה. אנחנו הולכות ברגל שניים וחצי רחובות, בניינים אפורים מביטים בנו מכל עבר. בניגוד לעפעפיי עיני, בלוטות הטעם המתוק שלי דווקא ערניות לגמרי עכשיו, אחרי כוס יין אדום ומנה גדושה של רעש באדיבותו של די-ג'יי לא רע בכלל. אנחנו מתיישבות בחוץ בשולחן עץ הניצב על מרפסת בטון, תחת נורות צבעוניות שמפיצות אור צהוב, כתום ואדום. הנוף עגום ואפור למעט ציורי גרפיטי שמחיים את הקירות החשופים של הבניינים הנשקפים מהמרפסת. "תכף סוגרים את המטבח, רוצות להזמין?" המלצרית שואלת ואני כבר מוכנה. זכור לי לטובה קינוח שאכלתי פה בעבר. אני מוצאת אותו מיד בתפריט ברשימת ה"מתוקימים": "אגסים מקורמלים בוויסקי על לבנה עם צ'ילי חריף ובלסמי מצומצם" (36 ש"ח). כן, כן, הנה לכם תיאור ארוך של קינוח שעונה להגדרה של היפסטר מתל אביב. ובכל זאת, א-לה רמפה יצרו כאן משהו מקורי ומענג.

מוציאים לנו את הקינוח לרמפה, למרפסת. הצלחת מעוטרת בעלי נענע ונודף ממנה ריח משכר של סוכר שעשה אמבטיה חמה בתוך אלכוהול. אגסים חמים פרוסים דק שוחים ברוטב של וויסקי, סוכר, וכפי שגילינו, גם מעט שמנת מתוקה. אנחנו טועמות ומרגישות רק חריפות עדינה (כל כך עדינה שצריך ממש להתרכז כדי לשים לב אליה) מקמצוץ (קטן מדי לטעמי) של צ'ילי חריף טחון. המתיקות והחמימות של האגסים ושל הרוטב מקבלים ניגוד מדויק מגבינת הלבנה הקרה והחמצמצה. לכל אלה מצטרף שביל דקיק שמטייל בהיקף הצלחת של רוטב בלסמי מצומצם (כלומר, בישלו אותו עם סוכר במחבת לפני כן). נועה ואני מסתערות. אחרי שאנחנו מסיימות את האגסים, אני מנסה לגרוף עם הכפית כמה שיותר לבנה עם רוטב שעוד נותר על הצלחת ומצטערת שליקוק צלחות בפומבי אינו מופיע בכללי הנימוס. הדם מתמלא בסוכר ועם כוחות מחודשים אנחנו חוזרות למסיבה. מאוחר בלילה, בינתיים כבר סגרו את המטבח, אז הטבח מצטרף אלינו ואנחנו צועדים ברגל שניים וחצי רחובות בעיר שעכשיו נראית לי קצת פחות אפורה.

צילומים: נועה פיים