שווה כל לק

פיני לק

מרכז מור, חנות 3 (אילות 102), אילת

עזבו אתכם מהגלידריות הנוצצות שבטיילת, המפתות את התיירים הזולגים מבתי המלון בעיר הדרומית. אם אתם רוצים גלידה טובה, הכי טובה ומשובחה, יש סיבה טובה לעלות ולהכנס לאילת האמיתית. שלט גדול בצורה של גביע גלידה ענקי (עם אורות בצבעים מתחלפים) מכריז לעוברים ולשבים על הגלידריה "פיני לק", שנפתחה בשנת 1958, פחות מעשור לאחר מבצע עובדה בו נכבשה אום אל רשרש והונף דגל הדיו בגאווה. אבל, בעיר המדברית והיבשה צריך גם גלידה קרירה ומרעננת.

אני הולכת לגלידריה עם ידיד שעובד באילת כמדריך צלילה ומכינה את עצמי נפשית לתהליך קבלת ההחלטות המאתגר שגלידריות דורשות ממני. אבל, כאן, מול הוויטרינה המעוטרת בקריקטורה של בעל המקום פיני עם עגיל באוזן בצורה של גביע גלידה, לצד הסיסמה "פיני לק – שווה כל לק", ההתלבטות היא קצרה. הסיבה לכך איננה משום שאין כאן מגוון מספיק גדול של טעמים. להפך, גם מי שרוצה גלידה ללא סוכר או ללא חלב ימצא כאן את מבוקשו. זוכרים את הפנטזיה בה אתם הולכים לגלידריה ויכולים לבחור בכל הטעמים? כאן החלום שלכם יכול להתגשם. ב"פיני לק" אפשר להזמין כמה טעמים שרק רוצים מכיוון שמשלמים לפי משקל ולא לפי כדורים.

אני בוחרת בגביע וופל פריך המוגש בכוס פלסטיק רחבה, מחליטה לשמור את הפנטזיה בחלומות ובוחרת ארבעה טעמים: ריבת חלב, שוקולד מריר, לוטוס (כמו הממרח, אבל בגלידה) ומשמש במקופלת לבנה. אפשר גם לבקש תוספות: סוכריות שוקולד, סוכריות צבעוניות, קצפת ושוקולד חם שמתקשה ועוטף את המנה באריזה מתוקה שכייף לפצפץ אחר כך עם הכפית. עד שאני מתחילה לאכול, הידיד כבר הספיק לפורר ולכרסם את שולי הגביע שבולטים מעל כוס הפלסטיק. אני מקבלת השראה ומפוררת אותם לתוך הגלידה. אחרי שכבר ניהנתי מגלידה בארגנטינה, הגלידה בטעם ריבת חלב מאכזבת אותי כאן מעט. השוקולד טוב והלוטוס מצויין. הטעם המקורי של משמש במקופלת לבנה מערבב רעננות פירותית במתיקות של השוקולד לבן והשילוב מוצלח להפליא.

פיני יושב בינתיים עם חבריו. אני נגשת לדבר איתו והוא מציג אותם בפני: "הנה הטכנאי הראשון בעיר, וזה פה החייל הראשון באילת." הם כולם היו פה לפני שהיה כאן מזגן. מזל שהייתה להם גלידה.

קינוח היפסטרי על המרפסת

א-לה רמפה

העמל 21, תל אביב

השעה 12 וחצי והלילה עוד צעיר. רק חבל שאני פחות. כלומר, בגיל 30 אני עדיין אוהבת לחגוג ולרקוד ולהסתחרר עד צאת הנשמה, אלא שהנשמה יצאה כבר לפני חצי שעה מבחינתי. ועכשיו אני זומבי שרוצה משהו מתוק. יצאתי עם חברה לפזז על רחבת הריקודים במועדון הדופלקס והנה הגיע הזמן לאתנחתא קצרה. אנחנו הולכות ברגל שניים וחצי רחובות, בניינים אפורים מביטים בנו מכל עבר. בניגוד לעפעפיי עיני, בלוטות הטעם המתוק שלי דווקא ערניות לגמרי עכשיו, אחרי כוס יין אדום ומנה גדושה של רעש באדיבותו של די-ג'יי לא רע בכלל. אנחנו מתיישבות בחוץ בשולחן עץ הניצב על מרפסת בטון, תחת נורות צבעוניות שמפיצות אור צהוב, כתום ואדום. הנוף עגום ואפור למעט ציורי גרפיטי שמחיים את הקירות החשופים של הבניינים הנשקפים מהמרפסת. "תכף סוגרים את המטבח, רוצות להזמין?" המלצרית שואלת ואני כבר מוכנה. זכור לי לטובה קינוח שאכלתי פה בעבר. אני מוצאת אותו מיד בתפריט ברשימת ה"מתוקימים": "אגסים מקורמלים בוויסקי על לבנה עם צ'ילי חריף ובלסמי מצומצם" (36 ש"ח). כן, כן, הנה לכם תיאור ארוך של קינוח שעונה להגדרה של היפסטר מתל אביב. ובכל זאת, א-לה רמפה יצרו כאן משהו מקורי ומענג.

מוציאים לנו את הקינוח לרמפה, למרפסת. הצלחת מעוטרת בעלי נענע ונודף ממנה ריח משכר של סוכר שעשה אמבטיה חמה בתוך אלכוהול. אגסים חמים פרוסים דק שוחים ברוטב של וויסקי, סוכר, וכפי שגילינו, גם מעט שמנת מתוקה. אנחנו טועמות ומרגישות רק חריפות עדינה (כל כך עדינה שצריך ממש להתרכז כדי לשים לב אליה) מקמצוץ (קטן מדי לטעמי) של צ'ילי חריף טחון. המתיקות והחמימות של האגסים ושל הרוטב מקבלים ניגוד מדויק מגבינת הלבנה הקרה והחמצמצה. לכל אלה מצטרף שביל דקיק שמטייל בהיקף הצלחת של רוטב בלסמי מצומצם (כלומר, בישלו אותו עם סוכר במחבת לפני כן). נועה ואני מסתערות. אחרי שאנחנו מסיימות את האגסים, אני מנסה לגרוף עם הכפית כמה שיותר לבנה עם רוטב שעוד נותר על הצלחת ומצטערת שליקוק צלחות בפומבי אינו מופיע בכללי הנימוס. הדם מתמלא בסוכר ועם כוחות מחודשים אנחנו חוזרות למסיבה. מאוחר בלילה, בינתיים כבר סגרו את המטבח, אז הטבח מצטרף אלינו ואנחנו צועדים ברגל שניים וחצי רחובות בעיר שעכשיו נראית לי קצת פחות אפורה.

צילומים: נועה פיים