מה עושות כאן סוכריות?

עיד אל-בורברה

מעיליא

הפעם אתחיל בקלישאה: לפעמים צריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. אוסיף ואומר שבמקרה זה כוונתי היא לחובבי הסוכריות שביננו. עכשיו אקח אתכם אחורה בזמן (אל דאגה, לא יותר מדי אחורה) ל-4 בדצמבר. השנה. לפני כשלושה שבועות...

אנחנו מטיילים בהר מירון ועם רדת החשכה קור חריף מעביר בי רעד. אנו חוזרים לאוטו, לחימום, מוכנים לקראת הנסיעה חזרה למרכז. אבל מתברר שהיום הוא יום חג – עיד אל-בורברה - ואנחנו מוצאים את עצמנו בחברה נעימה על מרפסת שמשקיפה על צלב עצום ומאיר עיניים (באמת – הוא כולו מעוטר בנורות) בכפר מעיליא שבגליל העליון. אני מתכרבלת בתוך המעיל הדק שהבאתי ומתכווצת מרוב קור. ואז – הישועה מגיעה (טוב שיש חגים נוצריים) – בשארה, המארח האדיב שלנו, נכנס רגע הביתה ומוציא אל המרפסת קעריות מהבילות של... משהו. בשלב זה אינני בטוחה מה מונח מולי. קערית המכילה דברים צבעוניים מעלה אדים מול עיני. אני בוחנת במבטי את המאכל המתוק, הקרוי בורברה (על שם החג, שקרוי על שם הקדושה – רגע, סבלנות, מיד אסביר), ואשר מורכב מחיטה תפוחה, סוכריות עדשים וג'לי בינס (כן, כן), אגוזים, צימוקים, סוכר, הל ומי ורדים חמימים. לסיפור שעליו מתבסס החג, אשר פעמים רבות מנהגיו מזכירים את ההלואין, יש גרסאות רבות. בשארה מספר לנו על בחור פגאני וזוגתו בורברה, שהתקרבה לנצרות. הפגאני נטל את חייה של בורברה וקבר אותה בשדה חיטה. למרבה הפלא, צמחה ושגשגה החיטה בשדה ומאז נערכות חגיגות לכבודה של הקדושה בורברה. אני טועמת מהבורברה ונהנית מהחמימות ומהמתיקות של המאכל. הסוכריות שבפנים מקנות טעם קצת מוזר בעיני, במיוחד סוכריית ג'לי בין סגולה, אבל כאן בדיוק טמונה המקוריות של המנה. עיד אל-בורברה שמח!

יוגורט מרענן במדרחוב

קלמנטינה בר מיצים

המייסדים 43, זכרון יעקב

אחרי שבוע סוער שבה והפציעה השמש. המדרחוב בזכרון יעקב הומה תיירים. בתור מי שגדלה במושבה בדרך כלל אין לי כוח לכל ההמולה הזאת ואני פונה לסמטה גדושה בחנויות בגדים, תכשיטים וחפצי אמנות. וגם בית קפה, עם שולחנות וכסאות עץ מסודרים בחוץ, בצל, לצד עציצים צבעוניים וגינה קטנה של צמחי תבלין. לפי מנהג המקום אני נכנסת ומזמינה ורק לאחר מכן חוזרת לשבת בחוץ. בשולחן אחד שני גברים חותמים על עסקה ובשולחן אחר שלוש אימהות משוחחות בזמן שתינוקותיהן שרועים להן על הברכיים.

בניגוד לפרוזן יוגורט – היוגורט הקפוא – שאפשר למצוא בכל קניון וגלידריה, לגלידת היוגורט שאני טועמת בקלמנטינה באמת יש טעם של יוגורט. מבין שלושה גדלים שונים של מנות, אני בוחרת בכוס הבינונית (20 ₪), מה שמתברר לי בדיעבד כמנה גדולה מדי עבורי באופן אישי (אם כי בכל זאת סיימתי את כולה). ברמן היוגורט והמיצים הטבעיים ממלא את הכוס בגלידה ואז מגיע השלב הכי כייפי – בחירת התוספות. ההיצע גדול ולאחר התלבטות אני מבקשת פצפוצי שוקולד מריר, חתיכות מקופלת, שברי בוטנים, פיסות תמרים ואפילו גרגרי רימונים. זאת הפעם הראשונה שנתקלתי ברימונים בתור תוספת אפשרית לגלידה או ליוגורט והשילוב פשוט נפלא! במיוחד עם גלידת יוגורט. לאחר שהתוספות מונחות בבטחה על גבי הגלידה, הברמן מוזג מעליהן הר נוסף של גלידת יוגורט ומפנה אותי לשורה של בקבוקי רוטב לזילוף: פירות יער, שוקולד, מייפל, ריבת חלב, טחינה וסילאן. כאן כבר באמת היה קשה לבחור ובמהלך האכילה אני בוחרת כל פעם לזלף רוטב אחר. ריבת החלב הכי טעימה לי, אבל הטחינה הכי מפתיעה.

לגלידת יוגורט, כאמור, בניגוד לגרסאות התעשייתיות, יש טעם של יוגורט חמצמץ (אך גם מתוק – בכל זאת גלידה) ורענן. והמרקם שלו אחיד – בלי גבישי סוכר שמגרדים את הלשון. לאחר שאני אוכלת מענן הגלידה שבראש המנה, סוף כל סוף נחשף האוצר האמיתי. התוספות שהיו קבורות בתוך מעין הר מושלג צצות לפתע. בינתיים הגלידה שבתחתית הכוס מתחילה להפשיר והתוספות מתחילות לשקוע פנימה. וזה דווקא לא דבר רע בכלל. התוספות מתערבבות בגלידה והשילוב שנוצר הוא פשוט חגיגה.